כשילדתי את ילדי הראשון הייתי די המומה.
הכול היה חדש ולא מוכר. עם כל הכבוד לניסיון שרכשתי כבייביסיטר בשנות נעוריי להשלמת הכנסה, זה לא אותו דבר. הייתי בהלם מהסטטוס החדש- ‘אמא’, למרות שזה היה די צפוי. הרי ידעתי שזה יקרה…אבל במציאות זה משהו אחר לגמרי!
כמובן, קיבלתי הרבה עצות (לרוב עם כוונות טובות) מכ-ו-ל-ם.
היו עצות פרקטיות ומעשיות. את זה הייתי צריכה. מה שלא הייתי צריכה היו עצות מבוססות על מנטרות שערערו את הביטחון עצמי שכבר היה ממילא מעורער בתוך המציאות החדשה.
המנטרות האלה כללו תנאים להורות. רק צריך למלא את התנאים ואהיה ראויה לתואר הנכסף – ‘אמא טובה’. התנאי שהיה ועדיין נשאר הכי פופולרי עסק בעניין תשומת לב. ליתר דיוק, חובת האם להעניק תשומת לב לילד. משמע, טובת הילד והתפתחותו תלויה באספקה של תשומת לב, בכמות ואיכות ראויה.
מממההההה????
באמת הייתי מבולבלת. איך אדע מה הכמות והאיכות הראויה של תשומת לב שנדרש למלא את התנאים האלה? המושג של ‘נתינת תשומת לב’ יצא מכל פרופורציה. זה רובץ על הורים כמו צל מתמיד שיוצר בלבול, ערעור ורגשי אשמה. בנוסף, התפיסה הזו מובילה לחשיבה שככל שהמשפחה גדלה, הילד הבודד ‘מפסיד’, כי נוצר גירעון ממנת תשומת הלב שמגיע לו.
אל תקנו את זה! אתם יכולים להשתחרר מהתנאים, הבלבול ורגשי האשמה!
טובי המוחות בעולם הצליחו אפילו להנחית אדם על הירח, אבל טרם נמצאה נוסחה שמגדירה ומודדת תשומת לב! אז מי מחליט מה זה תשומת לב? וכמה ‘צריך’?
התשובה פשוטה. לכי ותתבונני במראה. התשובה נמצאת שם.
רק את יכולה לקבוע! ואת גם יודעת ש’אי נתינת תשומת לב’ אין משמעותה הזנחה או התעלמות מהילד. מעצם קיומו הילד מקבל תשומת לב. החיים המשותפים ואינטראקציה טבעית של משפחה בבית הם הדינמיקה הטבעית של תשומת לב. בלי מדידות ובלי הגדרות. אין צורך לייצור תשומת לב. זה קיים. זה טבעי.
אתם יכולים לסמוך על עצמכם, בלי ליפול למלכוד של ספקות. תנו לאינסטינקטים הבריאים שלכם להוביל. ואז אתם תהיו הורים מובילים, ולא מעורערים.
תגובות ושאלות יתקבלו בברכה 0507710804
להצטרף להרהורי הורות (קבוצה שקטה)-