לפני כמה שנים הזדמן לי לטוס לחו”ל.
יש נוהל קבוע לקראת ההמראה, שצוות המטוס מדריך את הנוסעים איך להתנהל אם חלילה יש מצב חירום.
כידוע סכנה מרכזית במקרה של תקלה בטיסה זו חוסר חמצן. לפיכך יש מסכת חמצן זמינה לכל נוסע, שאמור לחבוש אותו בשעת חירום.
בסרט חינני, בחוברת וגם דרך מערכת הקולית של המטוס מסבירים על מיקום והפעלת מסכת החמצן. אחת ההוראות המרכזיות היא שבמצב שמבוגר נוסע עם ילד, על המבוגר קודם לחבוש את המסכה לעצמו, ולאחר מכן לילד.
לגמרי הגיוני. רצוי שהמבוגר יהיה במצב כשיר (מספיק חמצן) כדי שיוכל לטפל בילד. זו היא דרך העולם. יש מבוגרים ויש ילדים, ואם המבוגרים אמורים לתפעל את העולם כדאי שהם יהיו בכושר. הבנתי את ההיגיון שבדבר, אך זה הפתיע אותי.
למה הופתעתי?
כי בתפיסה ומציאות של העולם המערבי שאנו חיים בו, הילד במרכז ואושרו ורווחתו קודמים לכל. יש מסר סמוי וגלוי שקודם דואגים לו, נותנים לו, מספקים את כל ‘צרכיו’ מיד שמא חלילה יחווה מחסור, קושי או טראומה, ולעתים קרובות, על חשבון ה’חמצן’ של ההורים. . .
ופה פתאום יש “מצב חירום” ושואלים: מי המבוגר האחראי? מי אמור לנהל את האירוע? תנו לו את החמצן קודם! כדי שהוא יוכל לתפוס את מקומו הטבעי והנכון כמוביל ולא כמובל.
הייתה טיסה ארוכה למדיי והיה לי זמן להרהר בעניין. . .
ב”ה הכול עבר בשלום בלי צורך במסכות חמצן אבל חשבתי הרבה על כל ההורים ש’נגמר להם החמצן’, הרבה בזכות ה’מסכות’ שהילדים חובשים בטעות. אז קחו חמצן, תהפכו את ה-מסכות ל-סמכות, תסמכו על עצמכם בתור המובילים ותסמכו על ילדיכם שיצטרפו!
תגובות ושאלות יתקבלו בברכה 0507710804
להצטרף להרהורי הורות (קבוצה שקטה)-