לאחרונה קראתי כתבה על אישה מדהימה שנולדה עם שיתוק מוחין והתמודדה עם אתגרים רבים, במיוחד במשך שנות ילדותה.
עם זאת, למרות כל הקשיים, בזכות נחישותם ומאמציהם הבלתי נלאים של הוריה היא כיום מנהלת חיים ‘נורמליים’.
מכיוון שהדיבור שלה היה מעט לא ברור, אחד האתגרים המשמעותיים שהתמודדה איתם היה תקשורת בין אישית. כתוצאה מכך הייתה לה תמיד תחושה של נחיתות חברתית. אבל זה לא הרתיע אותה מלהשקיע ולהתקדם במסלול ‘הרגיל’ של כל ילד שכלל סיום תיכון, לימודים אקדמיים ולהתחתן ולהקים משפחה.
ובשלב הזה, למרות כל ההישגים שלה היא מתחילה להתערער. נכנסת למלכוד. כך היא מתארת את הנושא שמאד הטריד אותה:
“דאגתי איך תיראה ההורות אצלי. בהתחשב בבעיות החברתיות שחוויתי, האם אוכל ליצור חיבור עם הילדים שלי?”
קראתי את הספקות שהיא תיארה והתבאסתי.
איך זה קורה שאשה שככל הנראה בעלת אופי, עם נחרצות ואומץ מאבדת את בטחונה? יש לה כל כך הרבה הישגים אבל בכל הנוגע להורות, כאשר ‘בעיות חברתיות’ השתלבו במושג ‘חיבור לילדיה’, היא מתערערת ומלאה ספקות?
תרשו לי בבקשה לנפץ מיתוס. המנטרות (והתנאים) שאנחנו שומעים על ‘חיבור עם הילדים’ לא יצרו מערכות יחסים טובים יותר בין הורים לילדים. הם רק בלבלו אותם!
זה מטריד ומיותר לחלוטין!
הקשר בינינו לבין ילדינו הוא מהותי. הוא נמשך בטבעיות מהרגע שהילד נולד, לאורך כל החיים. יתר על כך זה נוכח מבלי לומר מילה, ואין לזה שום קשר לכישורים חברתיים, לא של ההורה וגם לא של הילד…
האופן שבו הקשר מתבטא תלוי בדינמיקה בין ההורה לילד. לפעמים אנחנו נדרשים לשנות/לתקן את הדינמיקה. החדשות הטובות הן שכל אחד יכול לעשות את זה, לא משנה מה הכישורים החברתיים שיש או אין לו! שלא יספרו לכם סיפורים!
תגובות ושאלות יתקבלו בברכה 0507710804
להצטרף להרהורי הורות (קבוצה שקטה)-