לאחרונה ייעצתי לשתי אימהות; האחת רצתה לדעת איך “לשלוט בהתנהגות הילד”, והשנייה – איך “לגרום לו לעשות…”
לאימהות האלה היה הרבה במשותף. ראשית: תחושת כישלון. שנית, המטרות שלהן הן ‘משימה בלתי אפשרית’.
זה אולי יפתיע חלק מאתנו, אבל אין דרך לשלוט בהתנהגות של מישהו אחר. כן, אפילו ההתנהגות של הילדים שלנו. אנחנו מדריכים, משפיעים ומאפשרים, אבל התוצאה לא בידינו.
היו סמוכים ובטוחים שההורה הממוצע עושה כמיטב יכולתו לשם כך, בהתאם לערכיו ולאורח חייו, וזהו. אנחנו יכולים לרצות בכל מאודנו שמשהו ישתנה אבל זה יקרה רק כשהילד יעשה את הצעד. כל מאמץ לגרום או לשלוט הוא יעיל כמו לנסות להזיז עננים ביום גשום כאשר אתה רוצה לצאת לטיול, משהו שאף אחד לא ינסה לעשות. עם זאת, בעניין ההתנהגות של ילדינו אנו עושים אין סוף מאמצים כדי לשלוט בו או לגרום לו להשתנות.
דבר נוסף משותף לשתי האימהות – הן היו מותשות לגמרי, וזה לא מפתיע מכיוון שהן השקיעו אנרגיה עצומה, וללא תוצאות. כמה שזה מעייף ומתסכל!
ואז שאלתי כל אמא בהתאמה אם הכרה בעובדה שזה לא בידיים שלה גורמת לה להרגיש כמו כישלון או אולי זה מקל עליה. שתיהן ציינו תחושת הקלה.
לא בגלל שלא אכפת להן מהילד שלהן.
זה בגלל שהן נעשו מודעות להבדל בין אכפתיות לבין לקיחת אחריות על משהו שהוא לא שלהן. זה משחרר ומעצים – ההפך המוחלט מתחושת כישלון.
אם האמא מפסיקה לנסות לשנות את הילד זה לא אומר שהיא התייאשה. היא פשוט מבינה שהיא לא שולטת בזה. ואז, כשהיא לוקחת צעד אחורה, יש סיכוי שהילד ישנה התנהגות כי הוא שולט בבחירות שלו.
תגובות ושאלות יתקבלו בברכה 0507710804
להצטרף להרהורי הורות (קבוצה שקטה)-